בן אבלין ומשה. נולד ביום ט' בכסלו תשמ"ו (22.11.1985) בבית-החולים "השרון" בפתח תקוה, אח לשי-אל, לינוי ואלאור. ליהוד יצא אל העולם בחורף, פני מלאך ושערות בהירות. בגיל חודש נחגגה לו מסיבת ברית מילה שנייה, מלאת משמעות יותר מהראשונה. רק לאחר סדרת בדיקות שערכו לו הרופאים על-מנת לפענח את הסיבה לכך שהוא מקיא לאחר כל ארוחה, הגיע ליהוד לבית הוריו.

כשמלאו לו שלוש עברה המשפחה לשכונת קרית בן גוריון בחולון, שם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "אמירים". כשהיה בן שתים-עשרה עברה המשפחה לשכונת נאות השקמה בראשון לציון, שם המשיך ליהוד את לימודיו בבית-הספר היסודי "מרחבים" וסיימם בבית-הספר התיכון "מקיף ח'" בראשון לציון. בתעודת הבגרות של ליהוד צוין: "הצטיין במסירות ובאחריות בפעילותו במחויבות האישית."

בספר המחזור בסיום כיתה ו' כתבו חבריו: "ליהוד מצטיין בחשבון ולומד המון! כדורגל אוהב לשחק וכמובן בשיעורים הוא שקט."

הוריו כתבו: "ליהוד הוא ילד מסודר ונקי, בחפציו ובחדרו, עצמאי, דואג לאחיו הקטנים, מביאם מהגן, שומר עליהם ואחראי, לוקח על עצמו תפקידים, כמו פינוי מדיח ועזרה בשיעורים, אוהב לעזור לילדי השכנים ולצאת איתם בימי שישי לסרטים. לצאת לטיולים עם המשפחה בכל שבת זו "חובה"! ללמוד ולהצליח בלימודים, משאת נפשו בחיים, אהבת חיים. אהבת הצדק שולטת בו ויעשה הכל להשיגו. תחרותי והישגי בכל דבר ולא ידחה כלום למחר, מתעקש להשיג את מטרתו ויודע לבטא את אהבתו. ליהוד היקר! המשך להצליח בלימודים ולמד לוותר על דברים לא חשובים."

בספר המחזור כתב ליהוד על עצמו: "אני ילד שרוצה לעזור, שאוהב סדר וניקיון, מבלה עם חברים ומרבה לצאת לטיולים, מטפל באחי הקטנים ונהנה מהחיים."

בחגיגת בר-המצווה של ליהוד סיפרו הוריו: "התינוק של אז הפך כבר מזמן לילד, ובאופן אובייקטיבי, אין דבר שהוא לא מוצא לו זמן, מחשב, שחמט, לימודים וחברים. ומעל לכל אנו מעריכים שבבוקר מוקדם יומיום בכל מזג אוויר, באחריות עצמית, לוקח את אלאור למעון ודואג להחזירו."

שי-אל, אחיו של ליהוד, בירך אותו בחגיגת בר-המצווה: "לאחי הבכור, תמיד יש מה לומר ולהעיר ובכל עניין הוא בקיא ומכיר, אבל על הסדר בחדרים אנחנו בדרך-כלל שומרים. ביום כל כך חשוב אני רוצה לאחל לך כל טוב, שתמשיך להיות אח בוגר ושנמשיך לעשות ביחד הרבה דברים מעניינים ושהחיים ימשיכו להיות יפים."

לינוי, אחותו, ברכה אותו: "ליהוד אחי, שתמשיך לשחק איתי שחמט ושתמשיך להיות חבר טוב שלי ואח טוב שלי."

בספר המחזור בסיום כיתה ט' נכתב: "ליהוד ילד חביב ומיוחד, לכולם בדרך-כלל נחמד. מצחיק הוא ומבדר, בדרך-כלל שקט בשיעורים, אך מוציא הוא את המרץ למורים. אוהב לבלות עם חברים, מנסה כמה שפחות לבזבז שקלים. אך בסך-הכל ילד נחמד ומצחיק."

בספר המחזור בסיום כיתה י"ב נכתב: "המצחיק של הכיתה הלוא הוא ליהוד ולכל מורה נותן הוא כבוד, לשיעורים מגיע בנוכחות מלאה ומביע דעתו על כל עניין שהיה."

ב-3.8.2004 התגייס ליהוד לצה"ל, שופע מוטיבציה לשרת ביחידה קרבית מובחרת ואמונתו בצדקת הדרך ניכרה במעשיו. ליהוד שובץ בהנדסה קרבית, ומשם הגיע למשטרה הצבאית וסיים טירונות וקורס שיטור ביחידת "סחלב".

ב-15.12.2004 הגיע ליהוד לבסיס "ענתות" של המשטרה הצבאית בפיקוד המרכז כשהוא שואף לתפקיד שיש בו נתינה רבה, להתפתחות אישית ומקצועית.

ביום שבת, י"ג בטבת תשס"ה (25.12.2004), נפל ליהוד בעת מילוי תפקידו כשהיה בעמדת שמירה. בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.

הוריו ספדו לו בהלוויה: "ליהוד היקר! אנחנו לא מאמינים שאנחנו כאן נפרדים ממך, אתה בסך-הכל בן תשע-עשרה ותמיד פעיל ושמח לב. כבן בכור תמיד עזרת ותמכת בבית. ליהוד, כשצפית בסרט ונהנית כל-כך עד שצחוקך היה מהדהד בכל חלל הבית, זה יחסר לנו מאוד. אהבת את החיים ומאוד אהבת חברים, אהבת להפתיע אותם במסיבות הפתעה ליום הולדת. סיימת את הבגרויות בהצלחה רבה מאוד, ועד לפני שבועיים כשביקשנו שתפנה מהחדר שלך את כל המחברות והקלסרים שקשורים לבגרויות אמרת "עד שאני לא רואה שאין ציון פחות מ-85 אני לא מפנה כלום". כל כך רצית להיות לוחם, גויסת להנדסה קרבית וגם כאן היה חשוב לך להיות לוחם ולכן גויסת ליחידת "סחלב". באמון ב"סחלב" קפאת מקור ואישפזו אותך. לא התייאשת גם בפעם השנייה כשקפאת ואושפזת, ואז הציעו לך לעבור ל"ענתות". שוחחנו איתך ביום חמישי בערב וגם ביום שישי בערב, אמרת שאתה עולה לשמירה, ביום שבת בבוקר בין 06:00-10:00 בבוקר. ב-05:20 אבא דיבר איתך ואמרת שלמרות שאתה מאוד לא מרגיש טוב, אתה מתארגן לשמירה. לא נשקוט ולא נירגע עד אשר נדע מה קרה בעמדת השמירה שבה קיפדת את חייך. אנחנו אוהבים אותך מאוד ליהוד. שמחת החיים נלקחה מהבית אבל נמשיך ונהיה חזקים כמו שתמיד אמרת 'גם דברים ומצבים קשים צריך לעבור ולא לוותר'."

ב"שלושים" למותו של ליהוד נשאו בני המשפחה דברים על קברו: "ליהוד היקר! חודש ימים עבר ואנו לא מאמינים שאינך בין החיים. אנו עדיין חושבים שהינך בצבא ובשלב מסוים תחזור. בשבילנו תהיה לעולמי עד בצבא בלי חופשה ונצפה שתחזור. ליהוד, היית בן ואח חייכן שחיוך נסוך על פניך ורצית ליהנות מהעולם הזה. ואף היית לפעמים נאיבי במחשבותיך לשנות את העוולות שבעולם הזה. היית שאפתן ואת כל מעשייך תמיד רצית לעשות בצורה הכי מושלמת וכך היה בבחינות הבגרות וכך כשרצית להיות לוחם. בפעם האחרונה שדיברנו איתך בבוקר לפני שיצאת לעמדת השמירה התלוננת שאינך מרגיש טוב ועדיין לא בדק אותך אף רופא. ושם בעמדת השמירה מצאת את מותך. ציפינו שבמוצאי שבת תגיע הביתה ותצפה בסרט "משימה בלתי אפשרית 2", שהוקלט כפי שביקשת ביום שישי בלילה מאחיך שי-אל. ליהוד, המוות לא מובן לנו, לא נשקוט ולא נירגע עד שנדע את נסיבות המוות. ליהוד, אהבת צדק מושלם שאינו קיים בעולם הזה, ולכן נמשיך ברדיפת צדק כמו שחונכת. זיכרך לא ימוש מאיתנו לעד."

אריק בן סימחון, מחנכו של ליהוד בכיתות י"א-י"ב, הספידו: "במשך שנתיים הייתי לך למחנך. מוזר לעמוד כאן ולשאת דברים על אדם כה צעיר אך מספר חודשים לאחר טקס הסיום של כיתה י"ב, מחזור ה'. פגישת מחזור היא דבר שכל אחד מצפה לו. לראות את כולם, לשמוע את כולם. להתפעל מההוא ולהתאכזב מהאחר. לשאול מה חדש ומה ישן. כן, פגישת מחזור היא דבר שכל בוגר מצפה לו. אך לא בנסיבות האלו. ודאי שלא בנסיבות האלו. רבים הם האנשים שבאים להיפרד ממך היום. חלקנו מכירים אותך ממקום כלשהו. חלקנו מכירים אותך מתמיד. ואחת היא לכולם: לכל מכריך הצטיירת והתאפיינת כאדם נחוש מאין-כמוהו. ילד-נער-חייל עם רצון ברזל, בלתי מתפשר. עשוי ללא חת. ילד-נער-חייל, שכל כך מבקש להצליח, להשיג, לכבוש עוד ועוד ועוד ועוד."

אריק בן סימחון הקדיש את השיר "לפני השער האפל" לליהוד: "אחר הגשם/ רפרף תימהון בהיר/ על השדות החרדים.// רוח חתר כהה/ בין קפלי דגל שחור.// ובן אשכולות נצה סגלה.// עננים נוסעים/ נסכו קרעי לבן/ אל הברכה הנכאה.// ורעפי גג/ שחקו אדמים/ תוך דמעות.// ליהוד, גם הטבע כולו אומר עליך קינה."

הרמטכ"ל, רב-אלוף משה (בוגי) יעלון, כתב: "מפקדיו של ליהוד מספרים כי היה אדם רציני ופיקח, אשר שאף לשלמות ולהצלחה אישית ומקצועית. ליהוד הפגין את רצונו לשרת ביחידה מובחרת וקרבית, ואמונתו בצדקת הדרך ניכרה במעשיו. חיוכו ואופיו השרו אווירה נעימה על הסובבים אותו."

סא"ל אבי, מפקד היחידה, כותב: "ליהוד, זיכרו לברכה, הפגין רצון לשרת ביחידה מובחרת וקרבית. התמדתו ושאיפותיו להצליח ניכרו בניסיונותיו לתרום ולהתפתח. הרצון ללמוד והסקרנות הטבעית איפיינו אותו. גם בתפקידו במשטרה הצבאית בירושלים שאף לתפקוד מיטבי, לנתינה ולהתפתחות אישית ומקצועית."

אלאור, אחיו הצעיר של ליהוד, כותב: "ליהוד ידע וזכר שאני משחק במשחק של צבא והקליט משחקים עבורי. ליהוד עזר לי במשחק מחשב שקוראים לו משחק מלחמה. ליהוד נתן לי להיכנס לחדר שלו ונתן לי לקחת ממתקים ממנו. ליהוד שיחק איתי בכל מיני משחקים, וקרא לי פיקצ'ו."

מתוך דברים שכתבו משה ואיתי, חבריו של ליהוד: "את ליהוד הכרנו במהלך הלימודים בבית-הספר מקיף ח' מתקופת החטיבה והתיכון ויחדיו הלכנו לצבא. ליהוד היה ילד חייכן, כל הזמן ראינו חיוך על פניו, חיוך גדול ובלתי נשכח. לא ידע מהו עצב, תמיד צחק, תמיד הצחיק. התחבר במהרה לסובבים אותו. כולם ידעו מיהו ולמדו להכירו. הוא השרה אווירה טובה אצל הסובבים אותו. ליהוד היה תלמיד מחונן, שקדן ומתמיד. הוא השקיע המון בלימודים ותמיד אהב להתבלט בשיעורים. תמיד ידע מה להגיד, ואף פעם לא ויתר על מה שיש לו לומר. את הלימודים סיים בהצלחה רבה והיה מרוצה ומלא גאווה. הוא הראשון שהתגייס מבינינו וראו את הניצוץ השמח בעיניו. הוא כל-כך חיכה לגיוס ורצה לתרום את כל מה שיכל למדינה. הוא התגייס למשטרה הצבאית, ליחידת "סחלב". שירת תקופה קצרה בחברון והועבר לירושלים, וחיכה לסיפוח לקורס בילוש. הוא מאוד רצה את התפקיד ושמח נורא שנתנו לו את האפשרות הזו. ב-25.12.2004, יום שבת, חברנו ליהוד, עזב אותנו בתדהמה. השאיר אותנו בעצב רב. לעולם לא נשכח את השמחה שהביא ותמיד יהיה בליבנו ובזיכרוננו לעולם."

בני המשפחה כותבים: "בן תשע-עשרה היה ליהוד במותו. ליהוד, בננו הבכור ואחינו הגדול, זיכרך לא ימוש מאיתנו לעד, אנו אוהבים אותך מאוד!"